הזאבה שבפנים

חברה טובה שלחה לי לינק "ראיתי את זה וחשבתי עליך, את חייבת לפתוח את זה! ". כשסוף סוף הפיצית ישנה והתאומות בהו בטלוויזיה, נשאתי תפילה וקיוויתי שכל זה יחזיק מעמד יותר מחצי שעה ופתחתי את הלינק. 

"זמן הזאבות"  זו רצועה בת ארבעה מפגשים (בימי הקורונה) שמנחה אותה עלמה דישי, שחקנית ויוצרת. 

בהגדרה היבשה "זמן הזאבות" עוסקת ביצירתיות מנקודת מבט נשית, והיא מזמינה אותנו לעורר את היצירתיות שבתוכנו ולחיות חיים שהיצירה היא חלק בלתי נפרד מהם. בגדול חלום חיי.

ובקטן?

עלמה מסבירה עד כמה חשוב לתת ליצירתיות את התנאים המתאימים, "לשפר את תנאי המחייה שלה" היא אומרת, כדי שהיצירתיות תוכל להמשיך להזין את עצמה ולתפוס מקום בחיים שלנו.

היא מפרטת מה הם החסמים שמונעים מאיתנו ליצור ועד כמה הכרחי לפנות זמן לטובת היצירתיות בדיוק כמו שמפנים זמן לזוגיות, לארבעה פרקים ברצף של סדרה טובה או כל דבר אחר.

עכשיו… אני לא יודעת מה אני חושבת על עניין החסמים, כי באמת שהחיים עמוסים ואחרי שאני מרדימה את הבנות, האורות נכבים בכל הבית ובכל המובנים. 

אני כן יודעת שבפעם הראשונה מזה עשור, יום אחרי שהקשבתי ל'זמן הזאבות' הייתי בחצר, הבנות סביבי, שכבתי על הדשא ודמיינתי בראש איך אני כותבת את הפוסט הזה, רק שהפעם קמתי, לא "כיביתי את האור", ביקשתי לעצמי רגע. כתבתי. 

מה עשה את ההבדל? שתי שאלות ומשפט אחד

"כמה זמן את מפנה ליצירתיות שלך בשבוע?" 

היא באמת אמרה שבוע?! קודם כל אני מתאפקת לא לצחוק (או אולי לבכות) מהשאלה. 

אני מתחילה לחשוב שהזמן שבו כתבתי הכי הרבה היה בתיכון, אחר כך קצת בצבא ובעיקר בתקופה שגרתי לבד בתל אביב. בשלושת התקופות האלו המאפיין המשותף הוא זמן, פינה משלי ודלת שאפשר לסגור.

אם להודות על האמת, הרגע שבו היצירתיות בחיי עברה לשבת בספסל האחורי, היה שהעבודה הפכה אינטנסיבית, שהזוגיות עברה לבית משותף ומשהו נסדק בתחושת הפרטיות ו"לפינאלה.." שהבנות נולדו.

כי כמה פעמים שבא לי לכתוב, לצייר, התחושה עולה ואיתה המחשבות שעד שאני אוציא את הצבעים אצטרך לסיים, שיש לי רק שעה לעצמי ואני לא רוצה להיות מוגבלת בזמן ובטח שלא להפסיק באמצע, כי מאוחר בלילה ואני גמורה מעייפות… והנה מי זוכרת שההשראה ביקרה פה לפני 3 דקות. ככה עוד מעט 10 שנים. 

"מה גורם לך להיות יצירתית?" 

היא שואלת ושום דבר לא עולה לי. בחיי. עוברות כמה שעות והשאלה ממשיכה להדהד גם הרבה אחרי שהיא נשאלה. "ברגע שנלמד לזהות את המקומות שממלאים אותנו בהשראה, להרגיש את זה ולהפנות לשם עוד משאבים , ייפתחו לנו עוד אפשרויות גישה ליצירתיות שבתוכנו" אומרת עלמה. 

אני נכנסת לאוטו מגבירה את המוזיקה, מגבירה עוד קצת את המוזיקה עד שברי ממש צורח ולאט לאט יש לי רשימה של כל מה שממלא אותי בהשראה. 

זה אולי נשמע מצחיק אבל עד לאותו הרגע בו השאלה נשאלה לא עצרתי לחשוב מה אני יכולה לעשות כדי להכניס את היצירתיות לחיים שלי , יותר חיכיתי שהיא תפתיע אותי .

השאלה הזו עוררה אצלי מודעות, תשומת לב והתת מודע התחיל להציף אותי בהשראה וחשק לעשות . או בקיצור נזכרתי בכל הדברים שאני אוהבת.

"ההגדרה של יצירתיות היא לפתור בעיה. יצירתיות עוזרת לנו לפתור, להבין, לפתח כל דבר ולכן חשוב שנקדיש לה מחשבה וזמן" 

עלמה מצטטת את המרצה שלה אמירה קמינר שהקימה את החינוך היצירתי בסמינר הקיבוצים  .

המשפט הזה הרחיב לי את התודעה וגרם לי להבין שיצירתיות היא בעצם כל דבר! ולא רק היצירה הסופית שאפשר לגעת בה.

ואם אני רואה ביצירתיות תהליך שדרכו אני מגיעה להבנות בכל תחום בחיים שלי אז הרבה יותר קל לי להבין כמה התהליך היצירתי חשוב, כי הוא לא "המותרות" שבחיים, הדבר הזה שעושים שנשאר לנו זמן לעצמנו (אם נשאר לנו זמן), אלא הוא פשוט חלק בלתי נפרד ומשמעותי בחיים שלי וראוי שאתייחס אליו באופן הזה.

ואחרי כל זה אני חושבת ש"זמן הזאבות" ריגש אותי כל כך כי הוא הזכיר לי שיצירתיות זו הבחירה שלי בעצמי, החוזקות והחולשות שלי, הזמן שבו אני יותר בפנים ופחות בחוץ ובשביל כל זה שווה לעשות מקום, מאמץ ולפרגן לתהליך היצירה . 

ת'חלס הכי מגיע לה. יפה כזאת .. 

את "זמן הזאבות" , אפשר למצוא בדף הפייסבוק של רשת האופנה 'אלמביקה' .