אני רוצה ילד

אני זוכרת את הרגע הזה. חורף, יורד גשם בחוץ, אמצע היום, אני יושבת על השטיח בסלון ואורי ויהלי שהיו אז בנות שלושה חודשים, ישנות לצידי על הספה. אני מדברת עם חברה בטלפון ואני שומעת אותה חנוקה מצידו השני של הקו. 

היא משתפת אותי שהם מנסים להיכנס להריון במשך המון זמן, שלפני תשעה חודשים הייתה לה הפלה, שהיא עצובה ובעיקר היא מותשת. באותו הרגע שאנחנו משוחחות היא לא מאמינה שזה יכול לקרות לה, קשה לה לדמיין אותה בהריון, אבל היא כן יכולה לדמיין אותה עם תינוק. אני מדברת איתה ושומעת את עצמי.

מחשבות ישנות מציפות

סיימנו את השיחה ואני מסתכלת על הקטנות שנחות לצידי והתקופה ההיא עולה ומציפה מחשבות ותחושות ישנות. 

ההבנה שאני (לא אנחנו) לא מצליחה להיכנס להריון, הבדיקות, הכדורים, ההשמנה וההתנפחות, הרצון להיכנס ולהשתבלל ופחות לשתף, גם את הקרובים לי ביותר.

אני נזכרת איך באותה תקופה הייתי רואה את התוכנית "מחוברים" ואורלי וילנאי וגיא מרוז שיתפו בתהליך האישי שהם עברו כדי להביא ילד.

אני זוכרת את עצמי שוכבת ובוכה על הספה (אותה ספה ששנים אחר כך תהייה מלאה בכתמים ומריחות אוכל), ואני ממש זוכרת איך הרגשתי שאורלי היא בין האנשים הבודדים שמבינים אותי. אבל באמת.

הרגע הזה שהבנות הקטנטנות שלי לידי, לצד הכאב של חברה שאני אוהבת, של אישה שרוצה כל כך רוצה להחזיק אהבה, חיים, ומשפחה בתוכה, כשכל אלו לא תלויים רק במידת הרצון שלה, הרגע הזה הוא רגע שאין לו מילים. 

אני מתחילה לכתוב לעצמי ויוצא לי שיר ובפעם הראשונה, אני מבינה תוך כדי כתיבה, שאני משלימה עם המסע שעברתי. אני מודה על הדרך, על האינטואיציה שהייתה לי, על הבן זוג והחבר שהיה איתי ועל המטפלים שתמכו בי . אני מלטפת את הפצעים שהגלידו עם הזמן ומכילה, סוף סוף מכילה את הכאב שהיה שם.

אני רוצה ילד/ מאיה רץ גרזון

הוּא שׁוֹאֵל,
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲזֹר?
אֲנִי רוֹצֶה יֶלֶד. אֲנִי עוֹנֶה
הוּא מְצַיֵּר גְּרָף
מַסְלוּל מִכְשׁוֹלִים לַשָּׁנָה הַקְּרוֹבָה
בַּמִּרְשָׁם הוּא רֹשֶׁם-
רֶחֶם.
אֵין בּוֹ טִפַּת
רַחֲמִים.

הוּא שׁוֹאֵל,
וְאֶצְלִי בֵּינְתַיִם יוֹרֵד גֶּשֶׁם
חֶלְזוֹנוֹת מִתְעַטְּפִים בַּשִּׁרְיוֹן
עַכְבָּרִים נִכְנָסִים פְּנִימָה
וַאֲנִי כּוֹתֶבֶת
אֲנִי רוֹצֶה יֶלֶד
אֲנִי רוֹצָה לְהִכָּנֵס הַבַּיְתָה
אֲנִי צְרִיכָה לִמְצֹא בִּי
רֶחֶם.

הוּא שֶׁהִבְטִיחַ לָבוֹא קָרוֹב,
לֶאֱהֹב לְנַצֵּחַ
יַעֲזֹר לִי לִדְקֹר אֶת עַצְמִי
כָּל הַדֶּרֶךְ, עַד הַבַּיִת
הֶחָדָשׁ שֶׁלָּנוּ.
יַחֲזִיק אֶת יְדֵי בְּחֶמְלָה,
יְטַפְטֵף לְאַט לְאַט
נוֹזֵל שֶׁל תִּקְוָה
לְגוּפִי.

וְכָל אוֹתָהּ הָעֵת
צִלִּי יַגְזִים אֶת מַצַּב רוּחִי
יַחְבִּיא וִיקָרֵר אֶת רִגְשׁוֹתַי
בְּעוֹד אֲנִי אַמְשִׁיךְ לִרְקֹם
אֶת תָּוֵי פָּנָיו שֶׁל יְלָדַי
אֶת נְשִׁימָתוֹ שֶׁל הָאֹשֶׁר
אֶת יָדִי, אֲשֶׁר נִמְלָאוֹת
בּוֹ.

וְכָל אוֹתָהּ הָעֵת
אֶהְיֶה מְחֻפֶּשֶׂת לְעַצְמִי
הַקְּטַנָּה,
בְּטִיּוּל שְׁנָתִי
עַל הָהָר הֲכִי גָּבוֹהַּ,
שֶׁבִּכְלָל לֹא בָּחַרְתִּי
לְהַכִּיר.

תמיכה

אני מאמינה גדולה בלבקש עזרה, בליצור סביבה תומכת ומעצימה כשאתה עובר דרך, שאתה רוצה לחצות נהר סוער כשאתה לא יודע לשחות, או שאתה יודע לשחות אבל פחות מכיר את הנהר. אני מאמינה בלהתחבר לאנשים/ מטפלים שיש להם פנס והם יכולים לתת יד, אמונה וכיוון.

כי באותה תקופה הייתי חזקה, חלשה, עצובה, לא מאמינה, מאמינה, כואבת ומקנאה באלו שהסתובבו עם בטן מלאה באהבה מסביבי.

הלכתי לנטורופתית שהתמחתה בתזונה לנשים שרוצות להיכנס להריון, נרשמתי לפילאטיס לנשים בהריון מבלי שאני בהריון (מה שנקרא דמיון בורא מציאות), המשכתי ללכת למטפלת שלי שעזרה לי להתבונן על הסיטואציה בעיניים מודעות והתכנסתי ושיתפתי רק שלוש חברות קרובות במה שעובר עלי.

לא להתבלבל לרגע. כל ה"Doing" עזרו לי להיות אקטיבית, לייצר תחושה של שליטה והתכווננות, אבל בהחלט היו גם רגעים של שבירה ובכי, של מחשבות ריקות, של אמונה חלולה.

והיה גם את אותו "רגע שיא", שהרוקח בבית מרקחת לא היה מוכן לתת לי את החומר שאותו אני צריכה להזריק לבטן, רק כי יש בעיה במרשם, "למה להקשות??!! גם ככה קשה" צעקתי לעברו, כשמאחורי עומדים לא מעט אנשים שלא ישכחו את הסצנה הזו לעולם. בסוף יאמר לזכותו שהוא בא לקראתי.

אז החלטתי שאני כותבת לך,

לאחרונה נתקלתי ברשת בספר חדש ויפיפה בשם "בגדות האפשר: אנתולוגיית הריון ולידה" שערכו יואב וקמה שיר. הספר מכיל בתוכו שירים וטקסטים שכולם נוגעים במורכבות סביב הנושא הזה: כמיהה או אי כמיהה לילד, טיפולי פוריות, הריון, לידה, איבוד הריון ועוד. הספר הזה גרם לי לחזור לרגעים האישיים שלי, לטיפולי הפוריות שחוויתי ובסופו של דבר ללידת הבנות שלי, התאומות המתוקות, שהיום בנות חמש וחצי וללידת הקטנה שהיום היא בת שנתיים.

אני לא יודעת מי תקרא את מה שאני כותבת פה, אני מקווה שזה יגיע ללב הנכון. 

אני כן רוצה לומר לך שאת לביאה, שאת במסע, שהוא יסתיים, שיהיה לך ילד או ילדה או גם וגם, שזה מטלטל, שזה גרף של עליות וירידות, שזה יכול מאוד לחזק את הקשר והזוגיות (וכן גם להתווכח ולריב מחזק את הקשר), שאת תלמדי על עצמך המון דברים, שלא תמיד יבינו אותך (למעשה רק מי שעברה את זה תבין באמת), שאת אהובה, שזה קשה, מאתגר, שובר ומרכיב אותך ואת האמא שתהיי מחדש.

שאת יפה ככה, כמו שאת, עם הבטן הנפוחה. שאת תשלימי עם הגוף שלך ותאהבי ותעריכי אותו פי מיליון ממה שאת מסוגלת לדמיין.

ושיש עוד המון נשים כמוך וכמוני שעברו בשביל הזה, ולא ישכחו כמה מילים טובות ממישהי שעברה את הדרך שלך יכולות להרים, להעצים ולחזק את האמונה ואותך. 

לי הייתה בעבודה מישהי כזו, שעברה שנים של טיפולי פוריות והיום יש לה שלושה ילדים גדולים. לכל אורך התקופה היא ליוותה ועודדה אותי ואמרה לי שוב ושוב "בסוף יהיה לך את הBaby שלך" והיא צדקה.

אז תאמיני!! היום זו אני ומחר זו את.