אני יושבת מולה יום אחרי, השיחה בינינו מתגלגלת ואני משתפת אותה שאתמול באמצע הלילה התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון ובין כל אותן מחשבות נזכרתי במשהו שקרה מזמן כשהייתי ילדה.
אחרי שש עשרה שנים שאנחנו מכירות והיא מלווה אותי. נזכרתי .
ואני מתביישת, כלומר הילדה שהייתי מתביישת לספר ואני מתחילה את המשפט ומתארת לה את הסיטואציה.
ומה עשית היא שואלת אותי?
אני לא יכולה לספר לך אני אקח את זה איתי עד הקבר.. והיא אומרת שלא צריך להגזים וצוחקת.
אני לא צוחקת. אני מבינה . אני מבינה שיש דברים שבלי לדבר עליהם יותר מידי , בלי שהם יהיו טראומטיים או יתפסו כזכרונות משמעותיים, סופם של אותם זכרונות יהיה להפוך לחוטים דקים, שריטות קטנות, שככל הנראה לא יקבלו שום חשיבות וישארו בצד או על "רצפת חדר העריכה" והכל ימשיך הלאה עם החיים.
אלא אם תהיה לנו הזדמנות לפתוח את הדלת הזו ולראות מה מסתתר מאחוריה.
ואני מבינה שהזיכרון הזה מספר על ילדה שפחדה להכעיס, שרצתה להיות טובה, שלא סמכה על הגדולים שיקבלו אותה. והילדה הזו החליטה שהמעשים שלה יכולים להפריע והמילים שלה עשויות להכאיב.. אז עדיף שלא.
ואני מבינה שהזיכרון ישן ומאז עברו הרבה שנים, רק שזה לא תמיד ככה.
הפעמים בהם אני מתחשבת מידי, לא בטוחה אם אמרתי את הדבר הנכון, אולי פגעתי, פספסתי, אמרתי דבר מטופש.. הכל נשען על משהו.
ואז אני חושבת על המקום שלי היום בחיים. גדלתי, התקדמתי, הפתעתי את עצמי, יצרתי , אני עושה, יש לי חברים טובים ומשפחה ואפילו מידי פעם שאני "עפה על עצמי" אני אומרת לעצמי להירגע..
אבל אני לא ה- issue, הילדה ההיא.. כן
כי היא עדיין מתביישת ומסתבר שהיא עדיין לא שכחה, והיא צריכה להבין שיש לצרכים ולרצונות שלה מקום, והיא צריכה להפסיק להתבייש ולהיות גאה בדרך שהיא עשתה, והדיבור והחיזוק צריך להיות מופנה רק אליה.
ובתוך כל התובנות האלו, הקטנה שלי חוזרת הביתה מהגן ואני שואלת אותה " איך היה לך היום? "
"כיף!" היא אומרת .. "שיחקתי עם חברה שלי והיא אפילו לא כעסה עלי היום!"
ואני רוצה לחבק אותה חזק ולגרום לה להבין שהיא מושלמת כמו שהיא ושכמו שהיא צועקת עלי בבוקר שהיא רוצה לראות טלוויזיה! זה ממש בסדר לעמוד על שלך , להיות את, גם "מול החברה הכי טובה שלך בעולם" .
ואני מבינה שהזיכרון הזה הוא כבר לא רק בשבילי הוא גם בשביל כל אותם האנשים שאפגוש בדרך והוא גם עבור הבנות שלי, שרואות הכל.
