יש פה משהי חדשה בעולם

חברה אמרה לי להתחיל לכתוב, אמרתי לה "על מה? מה יש לי לכתוב?", אז היא אמרה לי "על המסע שלך, על התובנות שלך, על ההבנות שלך, על מי שאת היום ועל מי שהיית פעם".

בהתחלה זה לא התחבר לי, אבל יום אחד לקחתי את הלפטופ וחשבתי לעצמי, זה באמת מוזר שלא כתבתי את כל הסיפור שלי, לי, לעצמי… להיזכר, להתבונן, לקרוא שוב ולנסות להבין. שוב.

נולדתי בקיבוץ נצר סרני בסוף שנות ה – 70 שזו חוויה בפני עצמה. (דצמבר 79).

להיות ילדה בקיבוץ, אחת מכולם, שכולנו לובשים את אותם טרנינגים רק בצבעים שונים, את אותן חולצות טריקו רק בצבעים שונים, את אותם סנדלים בשני צבעים. כולנו ביחד כל הזמן. הילדות זכורה לי כילדות שמחה. 

היום אני מבינה עד כמה העובדה שגדלתי בקיבוץ, עיצבה את תפיסת עולמי ובגלל זה חשוב לי להיות מיוחדת ולא כמו כולם, לא להיות עוד מספר במחסן הבגדים. 

מה זה אומר להיות מיוחדת? ואיך זה קשור למסע שלי?

שנים הגדרתי את עצמי לפי הסטטוס שלי. היה לי חשוב ללכת ללמוד תואר ראשון ואח"כ תואר שני, להוכיח למישהו (שעד היום לא יודעת מי זה המישהו הזה) שאני מיוחדת. שזו לגמרי תובנה חדשה בעולם שלי.

התחלתי את הקריירה שלי במנפאואר בתחום הגיוס, לאחר שלוש שנים במנפאואר עברתי להיות מנהלת לקוח של חברת טבע. לאחר זמן קצר עברתי להיות עובדת של טבע כמנהלת גיוס ומפה התחיל רומן ארוך עם החברה. לאחר שנתיים בגיוס, עברתי להיות מנהלת משאבי אנוש במספר מפעלים.

תוך כדי כל זה קמה לי משפחה. הכרתי את בן זוגי, אריאל, הנפש התאומה שלי, שאנחנו מיום ליום מגלים את החיבור הכמעט בלתי יאומן בנינו. יחד נולדו לנו שלושה ילדים, פלאי טבע. רוי היום כמעט בן 10, ניקה בת 7 ואיימי בת 4.

בשנים האחרונות חוץ מלגדל ילדים, עבדתי כמנהלת משאבי אנוש והרגשתי שאני כובשת את העולם. היה לי חלום להיות מנהלת משאבי אנוש והגשמתי את החלום הזה ונהנתי מכל רגע. עבדתי המון שעות והייתי ממשיכה לעבוד בכל ערב אחרי שהילדים נרדמו. לא היו לי הרבה רגעים לעצמי ובטח שלא לאריאל שלזכותו יאמר שכל הזמן עודד אותי להוריד הילוך ולעבוד קצת פחות, בטענה שגם אם אעבוד פחות שעות, עדין יעריכו אותי בעבודה באותה המידה. 

אריאל לאורך כל חיינו המשותפים ניסה להראות צד אחר, שפוי יותר, בריא יותר… אבל אני לא הקשבתי.      הייתי במירוץ של החיים, טירוף של קריירה, ילדים, חברות, קניות ועוד . לא הייתי פנויה להקשיב לפנינים שיש לאריאל על החיים. היום אני מבינה שאלו היו הסימנים לאורך הדרך, שפשוט לא הייתי פנויה לראות אותם.

נקודת המפנה הגיעה.

שאיימי הבת הקטנה שלי הייתה בת חצי שנה, חזרתי לעבוד ולמרות שהנקתי את רוי וניקה במשך שנתיים – שלוש, את איימי החלטתי להפסיק להניק אחרי חצי שנה. היום אני מבינה שזו אחת המחשבות שהצילו אותי. זה ממש לא היה טבעי עבורי להפסיק להניק, אבל קול פנימי חזק אמר לי שזו ההחלטה הנכונה.

לאחר חודש היתה לי הרגשה מוזרה בשד, כאילו עדיין יש לי גודש שלא יורד.

לאחר כמה ימים נסעתי לבקר חברה מהצוות שרק ילדה. אני זוכרת שהגעתי ראשונה ומאוד התרגשתי. התחלנו לדבר ואמרתי לה משהו על התחושה שלי בשד. היא ישר אמרה לי לכי לבדוק את זה. אמרתי לה שכן אני אלך בהזדמנות. בדרך חזרה מהביקור, הרמתי טלפון למוקד של כללית ואמרתי שאני רוצה תור לרופא שיבדוק אותי. הנציגה אמרה לי להיות ספציפית ולומר לה איזה רופא אני רוצה?…, מכוון שלא ידעתי את שם הרופא ניתקנו את השיחה. 

אחרי חודש התקשרתי שוב וקבעתי תור לכירורג שד.

הרופא מישש לי את החזה ואמר שלדעתו אין כלום וזה בטח שינוי במבנה השד, אבל בגלל שעברתי את גיל 35 הוא שלח אותי לממוגרפיה ולאולטרסאונד.

עוד חודש עובר ואני מגיעה למכון מור לעשות את שתי הבדיקות. אין בי שום חשש , סתם בדיקה שגרתית. נכנסתי לממוגרפיה, תהליך זריז ויצאתי.

ואז קראו לי לאולטרסאונד. כאן התהליך היה אחר, לא זריז ואפילו קצת מוזר. שכבתי על המיטה והאחות הנחמדה העבירה עלי את הסטיק של האולטראסאונד בערך 300 פעם הלוך וחזור. הרגשתי כמו בבדיקה של חודש חמישי בהריון שעוברים על התינוק ובודקים כל אצבע, כל חלק במוח. כאן כבר התחלתי לחשוש מעט, אבל בדמיון הכי פרוע לא דמיינתי את זה כך.

זה היה יום רביעי 28/2/2017 בערך 17:00 בערב. חזרתי הביתה שהכל רגוע ושליו. יום למחרת יום חמישי 1/3/2017 עוד יום במשרד, ים של פגישות. התייצבתי במשרד ב8:00 בבוקר, ב- 8:30 הייתי כבר אחרי 3 כוסות קפה והר של מיילים. התחלתי את הפגישה שלי עם אחד ממנהלי הצוות של המעבדה.

פתאום הטלפון מצלצל.

אני עונה. היא מציגה את עצמה ואומרת לי, "הי יפעת זו הטכנאית אולטרסאונד מאתמול, הייתי רוצה שתבואי אלינו וחבל על כל דקה. אני אהיה כאן עד שלוש תבואי".

אני סוגרת את הטלפון ומתחילה לבכות… הראש צוות, שואל אותי אם הכל בסדר. אמרתי לו שאני צריכה כמה דקות לעצמי ושנהיה בקשר.

הרבה דמעות זלגו מעיני ביום הזה. אני בהלם.  בשלב הזה אני עדיין לא קולטת בכלל מה הולך לעבור עלי.

התקשרתי לחברה שעובדת איתי ואמרתי לה שתבוא. סיפרתי לה את כל הסיפור והיא אמרה לי "עכשיו נוסעים לטכנאית אולטרסאונד!". אני מבולבלת חושבת שאולי אסע לקראת סוף היום, הרי יש לי מלא פגישות, איך ניסע עכשיו? והיא אומרת לי "בואי נוסעים".

הגענו ונכנסתי לטכנאית לבד. היא מראה לי את הצילום שהיה עמוס בגידולים מהחזה עד הצוואר ועד הכתף.

היא מסבירה לי שאם היו עיגולים שווים זה היה יכול להיות כל מיני דברים, אבל בגלל שהעיגולים לא סימטריים, זה כנראה סרטן בשלב מאוד מתקדם ואני חייבת ללכת לרופא דחוף ושהיא מכירה רופא מצוין, שהיא תדבר איתו שאבוא אליו בצהריים.

ההלם הולך וגובר. יצאתי החוצה חנוקה מדמעות… והתקשרתי לאריאל בוכה… "מה זה קשור אלי??? " .

"מה זה קשור אלי?!", זה היה המשפט שהדהד בי הכי הרבה.

אני חיה באושר, עם קריירה, זוגיות פורחת, ילדים בריאים ומדהימים… מה זה קשור אלי?.

חברה שלי הסיעה אותי לקיבוץ ואספנו את אריאל, יחד נסענו למקום העבודה שלי כי הרכב שלי חנה שם. מהעבודה אני ואריאל הלכנו לקניון להעביר את הזמן עד הבדיקה שהייתה ב15:00 עם ד"ר פפו.

ישבנו בשגב אקספרס, במסעדה מדהימה וזו הייתה פעם ראשונה שהרגשתי שאני רק רוצה "להתנקות". לא רוצה לאכול כלום, רק רוצה להתנקות… הרגשה שהלכה והחריפה ומלווה אותי עד היום. שכן עד אותו רגע המאכל האהוב עלי היה פסטה שמנת עם פטריות ובטטה. 

לאחר שלא אכלתי במסעדה, אמרתי לאריאל בוא נלך לזארה, נעשה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב –  קניות.

ואז הגענו לרופא שהסתכל על הבדיקה ואמר לנו זה באמת נראה כמו סרטן שד, אבל שתדעי יש לו 95% סיכוי החלמה ואת צעירה , את תעבירי את זה בקלות. לאריאל היה חשוב לשמוע שזה בר טיפול והכל שטויות. 

מאותו רגע אריאל תופס פיקוד ומעביר לי את המסר שהוא לא מתרגש, ובדרך המדהימה שלו חוזר ואומר– אנחנו עוברים את זה! מכאן ועם כל יום שעובר, אני מבינה שאריאל הוא ההדרכה השומרת והמכוונת שלי, רק צריכה ללמוד להקשיב בזמן ולא בדיעבד. 

טוב, אבל מה עושים?

חזרנו לקיבוץ ואני בהלם שהולך וגובר, התקשרתי להורים שלי וביקשתי שיבואו . שיתפתי אותם כשאני נחנקת מדמעות ובכי. אני זוכרת את אבא שלי יושב בפינה, בספה והוא בהלם… לימים הוא אמר לי שכל מה שהוא חשב זה "אני הייתי צריך לקבל סרטן ולא יפעת" .מאותו הרגע ועד היום, אין בדיקה, טיפול, ביקורת שאבא שלי לא מלווה אותי. 

ההורים שלי לקחו את זה מאוד קשה. ממש התפרקו ואני חושבת שהם ראו את הסוף… שכן סרטן=מוות, זה מה שמלמדים אותנו. ההורים שלי שיתפו את רינה, האחות הראשית בקיבוץ והיא אמרה לי שכדאי שאלך לשמוע את ענבר מיניס (גתות), כירורגית שד . זה היה יום שישי בצהרים. בשלב הזה אני עדיין מרגישה שאני נמצאת בסוג של סרט. חלום שהתערבב עם המציאות.

הגעתי לענבר הביתה והלכנו לאחד החדרים. היא בודקת אותי וגם אומרת שזה ממש מרגיש כמו כמה גידולים. היא היתה מדהימה והרגיעה אותי מאוד.  שאלתי את ענבר, מי הרופא הכי טוב לסרטן שד? והיא אמרה לי ד"ר נועה בן ברוך בקפלן – מספר אחת.

ביום ראשון אחר הצהרים, המלאך שלי- דודה שלי אורה , התקשרה ואמרה לי מחר את כבר מגיעה לקפלן לביופסיה.

מהנקודה הזו מתחיל הרומן שלי עם בית החולים קפלן, רומן שנמשך עד עצם היום הזה, כשלאורך כל הדרך אבא שלי ודודה שלי צמודים אלי ולא עוזבים אותי לשניה. לכל בדיקה, לכל תור, לכל צילום, לכל מקום.. הגענו יחד: אני, אבא שלי ואורה , צועדים על השטיח האדום שבמסדרונות קפלן.

אחרי הביופסיה שעשיתי במחלקת השד בקפלן, נפגשתי עם ד"ר צ'צק וד"ר תניר אלוויס . הפגישה הראשונה בקפלן היתה עם ד"ר בן ברוך לעבור על הממגורפיה ועל האולטרסאונד – ואחר כך היא שלחה אותי לבדיקת פט סיטי, בדיקת סיטי, בדיקות גנטיות, ואז המתנו לכל התשובות.

שבוע לאחר הביופסיה חזרו כל התשובות. "יש לך סרטן שד בשלב מתקדם מאוד, בשפה המקצועית הוגדרתי שלב 4, מסוג HER2  ומצאנו גם גרורות בריאה ובכבד.

מה שעובר לי בראש באותם רגעים.

היי רגע ! לפני שניה אמרתם סרטן שד , 95% החלמה, שנה קשה וזה מאחורייך… " מה עכשיו? שלב 4? גרורות? להתחיל כימו כבר… ?? , רגע. תנו לעקל? מי אמר בכלל שאני עושה כימו? רגע? מה זה בכלל סרטן? אני אהיה קירחת? מה זה החלום הזה? מה זה קשור אלי? רגע? למה כולם מחליטים מה לעשות עם הגוף שלי? זה שלי .

בשלב זה אין לי עדיין את המילים להגדיר את כל התחושות והמחשבות שרצות לי בראש ובגוף . 

חוזרים הביתה מנסים לעכל.

להבין, מה זה אומר? עם מי מתייעצים? יש מישהו שמאמין שאפשר בלי כימו? יש כל כך הרבה מידע באינטרנט. אני לא רוצה בכלל להתחיל. אני אומרת רגע! Stop! אני צריכה להבין מה קורה כאן? מה זה קשור אלי? יש לי הכל בחיים, כל מה שרציתי… איך זה הגיוני?.

האם יש דרך אחרת?

התחלתי לחקור ולחפש רופא שמאמין בעוד שיטות טיפול ולא רק בטיפול קונבנציונאלי באמצעות כימו. הגעתי למושב הרדוף בצפון לד"ר גיל בר יוסף להתייעץ איתו על מצבי. האם אפשר לוותר על כימו? האם ניתן לעבור רק טיפול אלטרנטיבי?. ד"ר גיל בר יוסף הסתכל על כל המסמכים הרפואיים ואמר לי "האמת . אני ממליץ לך גם וגם".

אריאל מהרגע הראשון האמין שאני צריכה לשלב בין כמה סוגי טיפול. הדרך חיים של אריאל שונה משל כולם. הוא מאמין בעצמו ובכוח המחשבה, כוח המילים…אני אומנם הכרתי ממנו את המושגים, את הדרך שבה הוא רואה את הדברים, אבל זה היה רחוק ממני שנות אור. 

ברגע הזה החלטתי שאני משלבת בין הטיפול האלטרנטיבי לבין הטיפול הקונבנציונאלי.

בשיחה הבאה עם ד"ר בן ברוך היא מספרת לי שהיא שוקלת להתחיל ניתוח להסרת גרורה בכבד, באמצעות ניתוח מיוחד וחדשני בשיטת קולפוסקופיה.

אני, אבא שלי ואורה הולכים להיפגש עם ד"ר ברק בר זכאי, שנחשב למספר אחד בתחומו. ד"ר ברק בר זכאי ניתח אותי, ניתוח קצר ואני בחוץ. ההחלמה הייתה יחסית מהירה ונשארו רק 6 חורים קטנים בבטן למזכרת.

בשיחה לאחר מכן כבר יש עלי לחץ מד"ר בן ברוך, אבא שלי ואורה.. להתחיל כימו.

בשיחה עם ד"ר בן ברוך היא אומרת שהיא רוצה שנתחיל ב17/4/17 כימו ראשון משולב עם ביולוגי פעם בשבוע, 18 סיבובים, ואז דיברנו על כך שהממצא בכבד באמת היה גרורה עם אותם תסמינים כמו בשד. 

אני שואלת את ד"ר בן ברוך מה זה אומר?, היא אומרת לי שישנן נשים שחיות עם זה כמה שנים. כמה שנים? אני חושבת לעצמי. מה כמה שנים? אני בת 37… יש לי עוד הרבה שנים לחיות… מה כמה שנים?.

ושאלה נוספת שאני שואלת אותה , מה אני עוד יכולה לעשות? היא אומרת לי שכלום, אני צריכה להתחיל כימו כמה שיותר מהר.

שיצאנו ממנה באותו אחר הצהריים הבכי שלי היה חזק מאוד. ואני אומרת לאריאל "לא רוצה להתחיל, לא מתחילה עד שאין לי פאה.., אני לא אסתובב עם קרחת" זה מה שעניין אותי.

אני מחליטה לקחת אחריות. להאמין. אבל מה זה אומר?

בשיחת המסדרון הזו, הבנתי שאני אחראית על ההחלמה שלי באופן מלא. אני אבוא לכימו' אבל אני במקביל הולכת לעשות הכל כדי לעזור לגוף שלי להתמודד ולהחלים . אני בשום פנים ואופן לא משאירה את הילדים שלי ובטח לא את אריאל בלעדי.

עוד לא הבנתי מה זה אומר, מה זה אומר להאמין? לדמיין את הגוף מואר ובריא לגמרי? לדבר עם הגוף שלי כמה פעמים ביום? לדבר עם עצמי… ? . עולם חדש ומקביל נפתח ואני מתחילה לחפש אנשי מקצוע שיעזרו לי להבין מה זו המתנה החד פעמית הזו שקיבלתי באמצע גיל 37, בלי שום התראה מראש.

אריאל מהרגע הראשון ראה אותי מחלימה וזה הנחה אותו לאורך כל הדרך. אריאל היה ותמך בי, היה עם הילדים ובכל מה שהייתי צריכה. הדרך של אריאל מאוד עזרה לי בכל התהליך הזה. תמיד באופטימיות, "אין כאן פתח ולא הקטן ביותר לתוצאה אחרת. את מחלימה! ", הוא היה אומר לי.

אריאל בדרכו בחר לא ללוות אותי לטיפולים, לניתוחים, הקרנות, בדיקות… הוא רק היה שם בשבילי באמונה מלאה "את לא צריכה אותי שם, את עוברת את זה בכוחות עצמך כמו גדולה" הוא היה אומר. היו רגעים שכעסתי, לא הבנתי . איך החצי השני שלי לא כאן בשבילי… היום אני מבינה שזו הייחודיות שלו. הוא לא שם לזה משקל , זו עוד מחלה והיא עוברת. היום אני מבינה כמה כוח יש למחשבה ולמילים . 

הזמן שבו התחלתי לעבור טיפולים היה (ועדין) מסע עמוק אל תוך הנפש. מסע שבו אני מעמיקה את הזוגיות שלי, מערכת היחסים שלי עם הילדים, עם ההורים, עם אחי. לאורך כל התהליך יש התבוננות, חקירה ואז תובנות. במסע הזה הבנתי עד כמה זכיתי, זכיתי בהורים שהקיפו אותי באהבה שאין לה גבולות. אבא שלי שלא עזב אותי לשניה ודאג להכל לאורך כל הדרך (ועדין). אמא שלי שבבוקר טיפלה באיימי וכל אחר צהריים היתה איתי ועם הילדים במסירות שאין כמותה, עם אהבה ענקית ונתינה שלא ידעתי שבן אדם יכול להכיל.

האחות שליוותה אותי כל טיפול, שהיא היתה המלאך השומר שלי נתנה לי המון כוח ואופטימיות. כל שבוע היה לנו מפגש מאוד מיוחד במחלקה האונקולוגית.

אייל, אח שלי, שנים לומד טיפול, עושה סדנאות, ריפוי בהיליניג וכו', היה בזמן הזה באמסטרדם. אני זוכרת שהתקשרתי אליו וספרתי לו שחליתי. אמרתי לו "בוא לכאן – יש לך משימה. תעזור לי להחלים ולהיות בריאה ומהר!"

מה זה אומר סרטן? מאיפה זה בא? מה השיעורים שלי? מה לחפש? מה לא לחפש?

התחלתי עם אחי אייל , מסע עמוק עמוק אל תוך הנפש שלי. ישבנו יום יום בשיחות ארוכות עוברים נושא נושא בחיי ומפרקים אותו לחלקים. כתבתי הרבה, שאלות, תחושות, מחשבות. במקביל גם התחלתי ללכת ליולה פיין, מטפלת מדהימה שגם איתה היו שיחות עמוקות מאוד. במקביל עברתי טיפול רפלקסולוגיה, הכרתי מתקשרים שונים שיעזרו לי להבין מה הכיוון? מה זה בא להגיד? למה עכשיו? ותודה שעכשיו , שלא מאוחר מדי. חוויתי תחושת התכנסות פנימה, רצון להבין באמת מה קורה כאן? מה הגוף בא להגיד לי… איפה לא הייתי בכיוון הנכון? במה לא הייתי מדויקת. הוא עצר אותי! הגוף שלי עצר אותי מכל מה שהכרתי בחיי קודם. 

הסרטן הכניס אותי לבית הפיזי הפנימי שלי.

יכולתי להיות עם עצמי, עם אריאל, עם הילדים. בתקופה הזו הילדים שלי קיבלו אמא במתנה ובמשרה מלאה. 

ההרגשה שלי היתה שאני חייבת לנקות את הגוף הפיזי והנפשי שלי. הפסקתי לאכול הכל. רק פירות וירקות אכלתי וגם לא הרבה כי אין טעם בפה ואין בכלל תאבון , אבל אם כבר לאכול אז רק אורגני ורק משהו שטבעי ונעים לגוף שלי. הייתי שותה המון עשב חיטה (זה בהחלט לוקח מקום ראשון במשקה הכי דוחה…).

רציתי להקל על הגוף ולא להעמיס עליו שיהיה לו נעים וקל יותר להחלים ולהוציא את כל התאים הלא בריאים החוצה. 

הפסקתי עם כל הקרמים השונים לגוף ולשיער. התחלתי להשתמש באיפור מיוחד (כי קשה לי להיפרד ממנו), סבון מיוחד בלי שום חומר כימי ובלי שום חומרים שלא טבעיים לגוף שלי.

התחלתי לעשות פעם ביום מדיטציה באופן קבוע ולפעמים אפילו פעמיים ביום. דמיון מודרך לחיזוק האני, לחיזוק מערכת החיסון, לחיזוק הקשר שלי עם עצמי, לדיבור עם הילדה הפנימית שלי. גיליתי עולם מדהים שעד היום אני נהנת לעצור, להתבונן פנימה וללמוד עוד על עצמי.

להכנס לתוך התאים שלי בגוף ולנקות אותם. להכניס בהם אור ואנרגיה חדשה. ניקוי של הצ'אקרות לפחות פעם ביום. כל הזמן רציתי להגיע עוד ועוד עמוק, להכיר מי זו יפעת, להבין מהם הדפוסים שהיא מאמינה ואולי הם בכלל לא מתאימים לי. רציתי להתנסות , להרגיש, לבכות, לצחוק, לא לפחד –  לשחרר מהכל. לתת לעצמי האמיתי מקום, בלי הגנות, בלי מחסומים, בלי כי צריך, מה יחשבו עלי ועוד.

במקביל התחלתי להשתמש בשמן קנאביס, שידוע בסגולותיו לריפוי תאים סרטניים.

הלכתי ללמוד קורס מדיטציה, קורס מיינדפולנס, בודהיזם, ניקוי גוף במדבר עם סדנאות שונות , ויפאסנה, ריברסינג והתחלתי שיטת טיפול ע"י ריקוד בשם ריו אמביירטו לגופנפש עד היום..

הייתי צועדת כל בוקר עם מוזיקה באוזניים ומתחברת לטבע הקסום מסביב לקיבוץ שלי.

לאט לאט הבנתי שאני צריכה להבין מה זה אומר להתחבר לעצמי? 

מה זה בכלל אומר להרגיש? מה זה רגש ואיך הוא מרגיש? מתי אני באמת פועלת בדרך שלי, לפי הרצון שלי ומתי אני מושפעת מהסביבה, מההורים.

למה לפעמים אני מרצה אחרים? איפה זה יושב אצלי? , מה יקרה אם לא ארצה ואלך בדרכי שלי גם אם היא נוגדת את דעתו של האחר.(למשל אבא שלי). הבנתי כמה חשוב לבחור לפי מה שנכון לי, ליפעת.

מה זה להאמין באמת? איך מקשיבים לאינטואיציה, לנשמה העמוקה שלי פנימה ושומעים מה היא רוצה ופועלים על פיה? . בחנתי את הזוגיות שלנו, מה מפריע לי, מה נעים לי.

כל אלו היו חלק מהישיבות הארוכות שלי עם אחי אייל שכיוון וניסה עלי שיטות טיפול שונות וכל סשן היה מדהים ומרתק.

נטולת הגדרות וסטטוס- מי אני?

מי זו יפעת ידידיה שאין עליה את כל ההגדרות והסטטוסים? אין תפקיד ניהולי, אין עבודה בכלל, אין רכב חברה וכו'. אז מי זו יפעת ידידיה, שהיא קודם כל יפעת ידידיה ואח"כ בת זוג לאריאל ואז אמא לרוי, ניקה ואיימי.

ולמה לעזאזל בא לפגוש אותי הסרטן? מחלה שהיא קשה, סופנית שמביאה אותך לקצה, למקום של הישרדות.

ידעתי שאני רוצה לחיות . אני רוצה לחיות אחרת.

הסרטן שלי דיבר אלי ואמר לי תרגעי קצת מהטירוף הזה. באת לעולם הזה להנות, לנוח, להיות עם עצמך, עם אריאל והילדים שלכם ביחד ברגוע. תפסיקי לתת מעצמך עד אין סוף… בניהול, פרויקטים… תנוחי!

זו תקופה מורכבת בין בתי חולים, לבית, למנוחה, ילדים ברקע… למזלי הרגשתי טוב. ולפעמים טוב מאוד!.

אחר שלושה טיפולים כבר השיער התחיל להיות מגעיל. בוקר אחד אמרתי לאריאל זה הזמן… בוא תספר אותי.

אריאל גילח לי את הראש וישר שמתי את הפאה המהממת שלי שהתאימה לי בול, אחת ההחלטות הכי חכמות שעשיתי, הייתה ההחלטה להשקיע בפאה שהרגישה חלק ממני.  שכן זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר, אחרי שאריאל גילח הכל אני עומדת מול המראה, קירחת ולא מפסיקה לבכות. ואו מי היה מאמין? אני? עם קרחת? זה בלתי נתפס גם שאני כבר בתוך התהליך הזה.  באותו יום הלכתי להוציא את הילדים עם המראה החדש, ניגש אלי אחד ההורים ואמר לי תתחדשי על התספורת יפה לך… אותי זה הצחיק… והבנתי שזה נראה טבעי וטוב.

אני לא אשכח את המבטים של רוי וניקה שחזרו מהגנים והסתכלו עלי אבל עדיין לא הבינו מה זה, אולי עשיתי פן? אולי צבעתי? אבל הם היו קטנים. רוי היה בכיתה א' וניקה הייתה בגן חובה.

הפאה שלי.

בערב לפני השינה קראתי להם וסיפרתי להם שלאמא יש גוש קטן בגוף שצריך לצאת ושאני מקבלת תרופה שגורמת לקרחת בראש. הם היו קצת בהלם. שאלתי אם הם ירצו לראות את הקרחת שלי והם אמרו שכן. הורדתי את הפאה ורוי ישר ביקש שאחזיר אותה. בהתחלה לא הייתי מורידה אותה בכלל, ואם הורדתי הייתי שמה מטפחת. עם הזמן הם התרגלו וזה כבר לא היה ביג דיל. אני זוכרת שלפעמים חברים של הילדים היו מגיעים אלינו והם היו מספרים להם שיש לאמא שלהם קרחת ואני הייתי מתכווצת . לא רציתי שיראו אותי ללא הפאה.

אחרי שלושה חודשים של טיפולים.

אני הולכת בפעם הראשונה לבדיקת פט סיטי לראות מה קורה, מה התקדם? . ד"ר ענבר גתות מהקיבוץ שלי, מנהלת באסף הרופא , אז התקשרתי אליה ובקשתי שתשלח לי את התוצאות. בהתחלה היא היססה ואמרה שישלחו אלי את הבדיקות הביתה ושלא אדאג. הרגשתי שהיא לא רוצה להיות מעורבת וכיבדתי את תשובתה.

יום למחרת היא מתקשרת אלי בהתלהבות ואומרת לי הכל נעלם! אין זכר למחלה. 

יששששש!!!

 זה היה יום חמישי 7/8/17 אני שוכבת על הספה בבית והמילה הראשונה שיוצאת לי מהפה היא "יש"!!! 

אחד הרגעים היפים, השמחים והמרגשים ביותר בחיי. עשיתי את זה! התחברתי לעצמי. אני והנשמה שלי החזרנו את הגוף שלי להיות בריא!.

כמובן שד"ר בן ברוך טוענת שזה מהכימו , אך אני טוענת שמירב ההשפעה היא מהתהליך האישי והמעמיק שעברתי ועשיתי לאורך כל הדרך.

בשלב זה כבר הייתי אחרי 18 טיפולים ובאתי בגאווה לד"ר בן ברוך. סיימתי כימו! הייתי צריכה לשכנע את ד"ר בן ברוך, שרצתה להמשיך בטיפולים עוד קצת ואמרתי לה שאין צורך.

ניתוח להסרת חלק מהחזה שלי. מה זה אומר?

לאחר שלושה שבועות נכנסתי לניתוח למפקטומי, עם ד"ר תניר אלוויס וד"ר דנה אגוזי. בעלי ידי זהב אלוהיות… ואוו.

זה היה רגע בהחלט מטלטל. מה זה אומר להוריד חצי מהחזה שלי? סימן היכר, חלק מהגוף שלי , חלק ממני, חלק מהנשיות שלי. יחד עם זאת באתי לניתוח הזה בלב שלם, תמיד חלמתי לעשות הרמה… אמרתי לעצמי שאחרי שאני אסיים עם הלידות וההנקה אפנק את עצמי. לא יודעת אם באמת התכוונתי לזה. אבל הנה קיבלתי את זה על חשבון המדינה.

למזלי היו לי שתי רופאות מדהימות שעשו עבודה מדהימה. אחרי הניתוח הכל היה חבוש. בבוקר למחרת הגיע רופא נחמד שפגשתי מספר פעמים קודם לכן ושאל אותי אם אני מוכנה? .

מוכנה למה? הכינו אותי שהורידו הרבה מחזה, ואני חשבתי שכבר לא השאירו לי כלום. הוא הוריד לי את התחבושות וראיתי שיש לי חזה בדיוק כמו שרציתי. מהר מאוד התחברתי לחזה החדש שלי עם כל הצלקות שעליו. 

לאחר מכן הגעתי לתל השומר לסשן של 40 הקרנות, יום יום באותה שעה 13:00 התייצבתי בתל השומר עם אבא שלי . הייתי נשכבת על המיטה ואומרת את המשפט הבא-  "מי יתן והטיפול יהיה למען טובתי העליונה". הייתי שמה שיר ברקע ואחרי כמה שניות זה היה נגמר. גם השלב הזה עבר ונשארו לי 6 נקודות שחורות על הגוף. קעקוע שמסמן את גבולות הגזרה להקרנות.

וואו כמה חיכיתי לרגע הזה…

להיות אחרי… הבטיחו לי שנה קשה וזה עובר! בשלב הזה ועד היום אני ממשיכה לעשות טיפול ביולוגי בתדירות של כל שלושה שבועות, אשר כולל הרצפטין ופרג'טה. 

לאט לאט אני מבינה שזה לא "שנה וגמרנו", יש כאן מישהי חדשה בעולם. יש כאן מישהי חדשה שצריכה להסתגל למציאות חדשה כי היא כבר לא אותה יפעת.

לאחר חודשיים מתום הטיפולים, התפטרתי מטבע, בפברואר 2018. הבנתי שאני כבר לא רוצה לחזור לארגון גדול, לעבודה מטורפת, לקריירה מפוארת. 

תובנות מהמסע שלי

חלק מהתהליך היה להבין שסדר העדיפויות שלי, היה לא נכון. באופי שלי אני טוטאלית, העבודה נתפסה בעייני כערך עליון. בתהליך הזה הבנתי שקודם כל יפעת ידידיה, אחכ בת זוג לאריאל, אמא לרוי, ניקה ואיימי ואחכ לעבודה שהיא הרבה יותר מאוזנת ובריאה לגוף שלי.

המסע הזה ממשיך עד היום, אני מנהלת רומן מתמשך עם עצמי וכל פעם מגלה עוד קצת ועוד קצת. למדתי לאהוב את אריאל מהתחלה בלי ביקורת, בלי שיפוטיות ועם המון אהבה וחברות, שזו זכות גדולה לחיות כך ומזל שיש לי אותו. האמהות קיבלה מקום חדש בחיי, עם כל האתגרים בגידול ילדים קטנים, אני נהנת להיות איתם ומנצלת כל הזדמנות.

התחברתי לעצמי וזו עדין דרך שאני עובדת עליה כי ההרגלים הקודמים לא נעלמים בלילה, אני כל הזמן מזכירה לעצמי מה חשוב ולמה לשים לב. איך לשמור על עצמי ולא לשמור דברים בבטן. ההבנה הכי גדולה היא שכל דבר קטן שאני עושה משפיע על הנפש שמשפיע על הגוף. התבוננות אינסופית על ההווה והסימנים שבדרך. למדתי לשחרר ולהאמין שהנשמה תראה לי את הדרך הטובה ביותר עבורי. ואם משהו לא מסתדר או קשה או עצוב, זו הזדמנות נוספת להבין מה שלי ומה לא שלי וללמוד לשחרר. וזו דרך שאני עובדת בה קשה מאוד. באמונה. 

בשנתיים האחרונות התחלתי להתנדב בקיבוץ במחלקת התרבות. הפקתי ארועים גדולים וקטנים זו הרגשה מדהימה לקחת רעיון ולהוציא אותו לפועל. זה מקום שבו אני מרגישה שהיצרתיות שלי יוצאת החוצה. 

למדתי להתכנס פנימה ולשהות שם כמה שאפשר… כמו שנסעתי לקורס ויפאסנה, ניתוק מוחלט מהעולם… אתה עם עצמך… הלוואי והיו לי יותר הזדמנויות כאלה. לעזוב הכל ולהיות עם עצמי בתוך עצמי בלי רעש מסביב בלי "צריך", "כדאי", "הם אומרים", "ככה כולם עושים"… פשוט נקי עם עצמך.

הסרטן שלי היה מתנה, ואני מחדדת "מתנה חד פעמית" , כי ממש אני לא רוצה לחזור ולקבל מתנות מהסוג הזה. בחוויה שלי שום דבר פחות מזה לא היה עוצר אותי ממירוץ החיים המטורף שהייתי בו. 

ומה היום?

היום אני מבינה שזה בא לעורר אצלי שינוי, אני באמת מאמינה שכל מחלה/מיגרנה/כאב גב באים לעורר אותנו, להבין שאנחנו לא מדויקים עם עצמנו. ואני מאמינה שלא צריך להתעלם, להמשיך כרגיל כאילו זה כלום. יש כאן הזמנה להתבונן, לשאול שאלות כנות ואמיתיות. למה זה בא? איך זה משרת אותי? זה תהליך אמיץ, כנה שלא תמיד קל. אבל זה היופי בחיים, שאנחנו כאן ובאנו להנות. זה בא ללמד אותנו עוד על העוצמות שיש לנו להתמודד על כל דבר. כך גם הסרטן, הגוף יודע להיות בריא- אז אם הוא חלה , הוא גם יודע לתקן את עצמו ולחזור להיות בריא . 

יש לנו הרבה רעש מיותר בראש, ובהרבה סיטואציות אנחנו הולכים ומתנהגים כמו כולם, אחרי העדר. החוכמה היא לנקות את הרעש, להשאיר את המחשבות הטובות, המעצימות, המפתחות כי יש להן חשיבות עצומה . המוח שלנו, ליתר דיוק התת מודע לא מבחין בין "טוב" "ללא טוב" ולכן המחשבות צריכות להיות על המקום החיובי, מה אני רוצה בחיים, מה אני מזמנת לעצמי ולא "מה לא?" . אני חיה בשפע, בשמחה, בהרמוניה, שפע כלכלי… ומשתדלת להניח למחשבות כמו "מה אעשה אין לי כסף, אני לא שלמה עם עצמי וכו…"

היום אני מנסה ככל האפשר לחיות כאן ועכשיו, להנות מהרגע, לסמוך על עצמי והנשמה שלי שכל השאר יסתדר. החיים עוברים דרכי ולא לידי. התחושה שהיתה לי הרבה מאוד זמן שמשהו חסר התפוגגה. ככל שאני משלימה עם עצמי וחיה עם עצמי בהרמוניה כל השאר מסתדר וכבר אין תחושה של פספוס או שצריך לחפש משהו כדי להתרגש. מילה קטנה של אריאל או אחד הילדים יכולה להמיס אותי וזה מספיק. מדטציה עמוקה ממלאת אותי באנרגיה ותחושת סיפוק ענקית. זה בהחלט אימון, זה לא תמיד בא בטבעיות וכל הזמן… להתאמן בלהאמין בעצמך באמונה שלמה זה הסוד שלי. אמונה זה הכל. ברגע שאני מאמינה במשהו באמת זה קורה וקורה בדרך שהכי נכונה לי. למדתי גם ממה להתרחק, איך לא להיות במקום שלא נעים לי או לא מצמיח אותי… יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי בסיטואציות שקמתי באמצע ופשוט הלכתי כי היום אני מבינה שכל מילה/מידע משפיע עלי ויש דברים שאני לא רוצה לשמוע או לבזבז עליהם אנרגיה מיותרת. 

אני זוכרת שהייתי בפיקניק עם שלושת הילדים שלי שם. נהנתי מאוד מהטבע אבל ככל ששמעתי את השיחות, הריכולים, "כמה קשה לי, כמה רע לי…" לא רציתי להיות שם. לקחתי את הילדים והלכנו. זה היה קסום מבחינתי כי פעם הייתי נכנסת לשיחות האלו ומזינה את עצמי בשטויות. האנרגיה שלנו היא מוגבלת וכדאי לנתב אותה למה שנעים, למה שמלמד ומפתח אותנו ולא מוריד אותנו.

אז זה המסע שלי, שהתחיל אי שם לפני שלוש שנים ולא יגמר עד שהגוף הפיזי שלי יגמר כאן בעולם הזה. המסע הזה ממשיך ומלווה אותי יום יום, שעה שעה דקה דקה… 

למדתי ואני עדיין לומדת להתחבר, לאהוב. למדתי ואני עדיין לומדת להרגיש, לומדת כל יום משהו חדש על משמעות, על אמונה, תשוקה, חברות, שמחה, אהבה ועוד… אני מקיפה את עצמי במילים החזקות האלו כמה פעמים ביום ויודעת שטוב וטוב יהיה.