דיבור פנימי שלי

כבר שנתיים שאני בבית.

לפני שנתיים לקחתי החלטה, לחשב מסלול מחדש, או לפחות להקדיש מחשבה למסלול הנוכחי. 

אבל אם מישהו היה מספר לי שבשנתיים הקרובות אני לא אעבוד, כנראה לא הייתי מאמינה לו. אם הוא היה מגלה לי שאהיה בהריון, בחופשת לידה, אכנס לפרויקט כתיבה, אחפש עבודה, אתקבל ואז מגפה עולמית תפרוץ, המשרה תתבטל וכל עולם התעסוקה יחטוף טלטלה, עד כדי כך ששנה לאחר חופשת הלידה, עדיין אשאר בבית, כנראה שהייתי נלחצת ומקבלת החלטות אחרות. 

לפני כמה ימים הקטנה ואני חזרנו מבדיקות ונשארנו רק אנחנו בבית. היא הוציאה את כלי האיפור שלי מהמגירה (את כל שלושת הפרטים) ושיחקה. צפיתי בתנועות גוף שלה, בטון הדיבור, במקצועיות וברגישות. אהבתי אותה כל כך. והבנתי. הבנתי שהתקופה הזו שלי בבית תסתיים, מתישהו ובתקווה גדולה גדולה שבקרוב. 

ואז הבנתי דבר נוסף. 

הבנתי שבכל הזמן הזה בבית, הדיבור הפנימי שלי אל עצמי הוא לחוץ, מלחיץ ונוקשה. 

עם יד על הלב, מצד אחד זה משהו שאני אוהבת בעצמי, זו כנראה הדרך שלי להשיג את המטרות, החלומות וה-to do list שאני פחות אוהבת. 

מצד שני הבנתי, שאני לא נהנת. לא באמת. המילה הנאה פשוט לא תופסת מקום במודעות שלי. 

אילו מילים כן נוכחות במודעות שלי ? טיפול בקטנות, למצוא זמן לעצמי, להספיק, לדחוף, לתקתק, להיות יעילה, לא לשכוח, לנסות, להתבאס, לקטר, לאהוב. מלא רגעים. מלא חוויות. 

והדיבור הפנימי? 

הדיבור הפנימי שלי נשמע כמו מאמן כדורגל שצועק על השחקנים "קדימה קדימה!! אתם יכולים יותר, כל הכבוד!! " ויש בזה משהו מעייף כשזה קורה יותר מחמישים אחוז מהזמן.

פתאום הבנתי איך אני לא עושה שימוש בדיבור פנימי שהוא מתרווח, נינוח, שמרשה לעצמו להיות ואיך אני לא משתמשת בדיבור פנימי, במונחים של הנאה או של הוויה פשוטה.

כשגיליתי שאני בהריון עם הצ'ופקית הקטנה, בדיוק בשלב שממש רציתי לחזור לעבוד, מצד אחד שמחתי מאוד מאוד ומצד שני חשבתי ש… הלך עלי.

העובדה שאני בהריון מבלי שיש לי עבודה לחזור אליה וההבנה שאחרי ההריון אהיה בחופשת לידה, שתי העובדות הללו הביאו אותי למסקנה המתבקשת- שבזמן הקרוב אני בבית. 

אחרי בכי של כמה ימים, החלטתי שאני חייבת לעשות משהו. לחזור לאיזשהי עשייה מקצועית.

החלטתי להיות פרילנסרית לתקופה מסויימת. מהר מהר הייתי צריכה לבנות אתר, מוצרים, ללמוד מה זה אומר להיות פרילנסרית, ולעשות את כל זה מהר מהר לפני שאלד. מהר מהר כבר אמרתי?!.

שחופשת הלידה הגיעה, התמקדתי בצ'ופיקית הקטנה ובאחיות שלה, שהיו אז רק בנות שלוש וחצי. אין צורך לתאר באילו מקצבים הבית התנהל באותה תקופה. 

כשהצ'ופיקית נכנסה לפעוטון ואני קיבלתי את הזמן שלי חזרה, הבנתי שלפני שאני חוזרת לעבוד, אני רוצה לפנות מקום לכתיבה. אז מהר מהר בניתי אתר, מהר מהר, כדי שאוכל להמשיך הלאה -למצוא עבודה. 

מי ידע שתבוא הקורונה ותחייך חיוך של מיליון דולר וכל ה"מהר מהר" יתהפך ועלי.

בחזרה לרגע הזה.

ברגע הזה, שהקטנה ואני ישבנו על השטיח, הבנתי שבין אם אמהר או לא, החיים יכולים להשתנות במהירות ורגע כזה של משחק על השטיח, בעוד חודש לא בטוח שיהיה כזה טריוויאלי. 

הבנתי שדיבור פנימי הוא הדרך שאני מתייחסת לעצמי.  

דיבור פנימי הוא גישה. שביל גישה – לעצמנו. ואולי אם במקום להשתמש במילים כמו 'להשיג' ו"לרדוף" אחרי כל ה- 'to do list' והחלומות שלי, אשכיל להשתמש במילים כמו "לממש" ו"להגשים", אולי כך אלמד איך אפשר להגיע לאותו מקום, רק בדרך אחרת.

הבנתי שדיבור פנימי צובע לי את החוויה והמילים שאני בוחרת להשתמש בהן, הן הנוף שאראה בדרך .

כי ללוכד החלומות של כל אחת מאיתנו יש את הדרך שלו לגרום לדברים לקרות, רק חשוב להיות מודעות לאיך שאנחנו מדברות עם עצמנו ולפנות מקום גם לדיבור פנימי שהוא עגול, מכיל ומאפשר.