כנראה שזה התחיל בחודש השביעי להריון. עד אז הכל היה פרפרים, ציפייה והרגשה של אישה ביונית בשיא תפארתה ויופייה. הדברים התנהלו בשגרה נעימה ופעילה. חברים, בילויים, רומנטיקה עם הבעל, לצד עבודה שוטפת, הכוללת טיסות ופרויקטים עם דד-ליין ברור, בסימן חופשת לידה שהולכת ומתקרבת.
חגיגות יום ההולדת עוד הספיקו להתקיים במחיצת 30 מחבריי הקרובים, כשאני מוקפת אהבה מכל עבר על רחבת הריקודים. אך הימים שלאחר מכן חשפו תפנית מפתיעה. כאב חד החל להופיע בירך ימין, כאב שעם כל יום שעבר הלך והתחזק.
הבילויים והרומנטיקה התחלפו באין ספור תורים אצל פיזיותרפיסטים, רופאים ואחיות כשכל אחד מהם נותן את משנתו לגבי העניין, ומזכיר שאחרי הלידה הכל יעבור.
ואצלי בפנים, שתי ילדות קטנות מבשילות.
האחת, הראשונה- הילדה שבי, הילדה שאני, זו שמלווה אותי מיום הולדתי, מתחילה להרגיש איך לאט לאט היא מאבדת אחיזה, הופכת נתמכת, כואבת וסיעודית. הופכת מפוחדת, רגישה ומתכנסת לה במקום בודד עד יעבור זעם .
השנייה- לעומתה, רק גדלה ומשתבחת. מניחה את ראשה המפואר על עצב הירך של אמה (כך הסתבר בבדיקת אולטרה-סאונד פשוטה) ותופסת את מקומה בעולם.
האחת על חשבון השנייה. או בעצם, השנייה על חשבון האחת.
אני, אשת העולם הגדול, זו שעזבה את חייה בארץ בגיל 36 וטסה אל הלא נודע בארץ רחוקה ולא מצמצה לרגע.. מוצאת עצמי הופכת נטל על בעלי. יושבת על אותה הכורסא כל היום בבית ומתפללת שהלילה זה פחות יכאב כדי שאוכל לישון.
המלצות הרופאים לעריכת זירוז העלו חרס. השנייה שלי מסרבת להקדים את בואה לעולם. מתעקשת לתפוס עוד מקום בתוכי הדואב והראש (שיתברר לימים שהינו החכם והיפה בעולם) ממשיך ללחוץ לו חזק חזק.
החודשיים האחרונים עד ללידה נראו כנצח.
מזג האוויר הסתווי והחשוך בשוודיה התמזג לו היטב עם תחושת הקדרות הפנימית. בעלי, שגייס את כל כוחותיו לעמוד שם לצידי, להוציא אותי לטיולים על כיסא הגלגלים ונראה לי כאדם החזק בעולם, מתחיל לגלות סדקים דקים של שבירה.
שלא במפתיע, בחרה השנייה לצאת לאוויר העולם בדיוק בתאריך הלידה המשוער. מוזר שבכלל חשבנו להטריד אותה ולהקדים את בואה (לשנייה שלי תמיד יש תוכניות ברורות).
והנה אני והילדה האחת שנותרה בתוכי, מאושרות והמומות, נכנסות לטירוף הטיפול בשנייה שזה עתה נולדה.
הימים, השבועות, החודשים עוברים להם כבמחול שדים.
יום רודף יום רודף לילה. אהבה והתפעלות אין קץ מהשנייה שהצטרפה למשפחתנו, תוך ניסיון נדון לכישלון שלנו ההורים, להשאיר את חיינו תוססים כבעבר.
חופשות, טיסות והפלגות מילאו את השנה הראשונה לחייה של השנייה, כאשר בו בזמן עומדת לה הראשונה בצד ומתרוקנת. לאחר חופשת לידה ארוכה, חגיגות יום ההולדת לגיל שנה הגיעו ויחד איתם הגענו כולנו עם שק של תשישות מלא בכל טוב. בתוכי החלה הספירה לאחור עד ליום הראשון בו תתחיל ללכת האהובה הקטנה לגן.
האחת שלי, הראשונה שאיתי, מתחילה לשלוח אותות של שבירה. רגעים בהם אנחנו מרגישות איך הקטנטונת, השנייה, היא נטל על הנשמה, רגעים בהן אנחנו מאחלות לרגע חופשי מטיפול בה, מדאגות לשלומה.
בור נפער.
חכמת הבדיעבד תציין שאין זה פלא כי ההתמוטטות הנפשית שלי הגיעה דווקא בשבוע הראשון של הגן. אין זה פלא שברגע שהשנייה פינתה לנו קצת זמן, קרסנו לתוך עצמנו. ואיך לא? גופי השבור מכיל בתוכו ילדה אחת מפוחדת וכואבת שעברה את טלטלת חייה מבלי שהיה לה הפנאי להתבונן ולהקשיב לה.
אני מתחילה לחפש דרך בה אוכל להרכיב את עצמי ואת הקטנה הראשונה שפועמת בי, מחדש. אותה אחת שברגע אחד הפכה מנוטרלת, כאילו יושבת בעצמה על אותו כיסא הגלגלים ומחכה שמישהו יוביל אותה אל חוף מבטחים. איבדתי את דרכי.
אני מנסה בכל הכוח לחזור לשגרה של פעם. לימים בהן היינו רק אני והראשונה. מתהלכות גאות, עוצמתיות, חיוביות. אני אומרת לעצמי שאם רק אצליח לחזור לשגרה המוכרת ודאי אמצא את דרכי חזרה אלי והכל בתוכי ירגע . זה לא מצליח. ככל שאני מתרכזת בעומקי המשבר, ומנסה להמעיט בקיומה של השנייה, כך היא, בחכמתה אין קץ, מתקרבת אליי, מתיישבת עליי ומבהירה לי שהיא כאן לתמיד.
וברגע קטן, בשעת רצון של קבלה, זה מכה בי.
השנייה שהגיעה, עם כל מה שהביאה איתה לחיי, היא אינה הנטל ואינה הבעיה. השנייה הזאת, היפה מכל ילדה, היא הפתרון שלנו. אנחת רווחה.
וכשאני מאפשרת לשתי הקטנות הללו לגעת, כשאני באמת מאפשרת לשנייה לגעת בראשונה, להיכנס ולהיות חלק בלתי נפרד מחייה, כשאני מקבלת את השגרה החדשה כפי שהיא – קורה משהו קסום.
כבר אין לי פחדים ולא כסאות גלגלים. יש לי נפש משלימה.
היום אני יודעת, שכשהקטנות שלי מתחבקות, זו עוצמה שלא תתואר, זה ריפוי מפואר, זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות והלוואי שהחיים ישאירו אותנו חזק חזק מחובקות.
