"זו הזדמנות טובה בשבילך. כמאמנת לעתיד", היא אומרת. "יש לך פה הזדמנות לצאת מאזור הנוחות ולעשות צעד קטן מהמקום המוכר והידוע. הרי כמאמנת את תבקשי מהמתאמנים שלך להעז. אז מה את אומרת, את לוקחת את ההזדמנות?" היא שואלת אותי מצידו השני של הקו.
כבר כמה חודשים שאני לומדת בקורס אימון למנהלים שמנחה אותו יסמין גורן, יועצת ארגונית, מאמנת מנהלים ואישה מדהימה, בלי קשר.
אחרי כמה חודשים של למידה מעמיקה בכל מה שקשור לחלק התיאורטי, הגענו לחלק המרגש ביותר- הפרקטיקום. החלק הזה אומנם מרגש, אך לצידו אני חווה גם חשש וחוסר וודאות.
שאלות כמו איך אני יעשה את זה? איך אני מתחילה? מה יקרה אם אטעה? הן רק חלק מהשאלות שמתמסרות מצד לצד בראש שלי.
אז נכון שיש רגעים שיש לי תשובות ואני מלאה בתחושת מסוגלות וביטחון. אבל יש גם את הרגעים האחרים, שהדופק עולה והרצון לבטל את "האירוע" נוכח לא פחות.
אני חושבת שכל אחד מאיתנו מכיר את המקום הזה. הדבר הזה שאנחנו רוצים לעשות כבר המון זמן אבל דוחים אותו פעם אחר פעם. הדבר הזה שאנחנו רוצים לשנות, לסגל לעצמנו, הדבר הזה שאם רק היינו מכניסים לחיים שלנו, או מתגברים עליו, היינו חווים תחושת well being, היינו חווים קפיצת גדילה או אפילו רק תחושת התרווחות והתרחבות.
השראה
הרבה מאוד פוסטים, מדברים על השראה, הם מציגים נושא מסויים מזווית מאוד חיובית ואני לגמרי בעד. רק שלפעמים יש משהו נעים ומנחם בזה שמביאים לידי ביטוי גם את הזווית של הקושי, של החשש. לא רק כדי לפרוק ולאוורר מחשבות, אלא כדי להבין שכולנו חווים את אותם רגשות. וזה לגמרי בסדר, זה הרבה יותר מבסדר. זה נורמלי.
לאחרונה הבנתי, שנכון שזה פחות סקסי לדבר על קושי או על תסכול, אבל מצד שני שיח פתוח על רגשות מהמנעד הפחות חיובי, עוזר ל"נרמל" את המחשבות שלנו, להבין שזה טבעי לחשוב כך או אחרת. ואם זה טבעי אז זה גם טבעי ואף רצוי, לנסות, לטעות, להיכשל או במקרה הטוב. להצליח.
במפגש האחרון בקורס, חברה ללימודים שאני מאוד מעריכה מקצועית ואישית העלתה קושי שמוכר לי היטב מהעולם שלי. לא כל כך חשוב מה היה הנושא שהטריד אותה, כמו שכל כך הייתי מופתעת שמישהי כמוה, מלאה בביטחון, אלופה במה שהיא עושה, מתמודדת עם דפוס מחשבה שדומה לשלי.
השיקוף הזה הפיל לי לא מעט אסימונים. הוא בעיקר הבהיר לי ש"כולנו בנויים רקמה אנושית אחת דקה". למעשה השיתוף שלה, גרם לי להרגיש בנוח עם מי שאני והוא גם הפעיל אצלי את הרצון להתמודד עם הקושי ממקום אוהב ומחזק, ולא מדיבור עצמי נוקשה ומחליש.
כשאומץ ופגיעות נפגשים
ד"ר רנה בראון מדברת המון על אומץ ועל פגיעות ועל הקשר הישיר בין שניהם. בסרטון קצר בשם "כוחה של פגיעות", היא משתפת שבמחקר שהיא ערכה, היא מצאה "שאנשים אמיצים, הם אנשים שהיו מוכנים לוותר על ההגדרה של מה שמצופה מהם להיות, ופשוט להיות מי שהם".
היא מוסיפה "שאנשים אמיצים, הם אותם אנשים שמאמינים שלהיות פגיע זה מה שהופך אותך לאדם יפה ואותנטי. להיות אדם אמיץ זה להסכים לעשות משהו מבלי לדעת מה תהיה התוצאה שלו, ולהסכים להיות בחוסר וודאות".
אז איך קופצים למים?
מצטיידים במצופים עשויים חמלה עצמית, מצטיידים בהבנה שאנחנו אנושיים ומצטיידים בידיעה שחלק מהתהליך הוא לטעות ולהיפגע.
במקרים בהם יציאה מאזור הנוחות מאתגרת במיוחד, אפשר להרים יד ולהעזר באדם אחר שמאמין בנו. אדם שישמור על המיינד שלנו חיובי, שיכול לראות תמונה רחבה כשאנחנו מסונוורים, מפחדים וחוששים.
המעשה האמיץ שלי
אז אני אומרת "כן" באותה שיחת טלפון עם המנחה שלי. אני לוקחת את ההזדמנות לחוות, לנסות משהו חדש, לצאת מאזור הנוחות.
אני מתקשרת למתאמנת הראשונה שלי ואנחנו משוחחות מספר דקות בטלפון. הבטן מתהפכת לי ואני מזיעה מהתרגשות. אני מחזיקה חזק (ממש חזק) בידיעה שזה נורמלי וזה טבעי להרגיש כך.
ואני יודעת שמה שבטוח, זה שאת השנה החדשה אני מתחילה כשאני בתוך המים, מעזה ובוחרת לגלות עומקים חדשים.
ומה איתך? מה המעשה האמיץ שלך ? שנקפוץ יחד למים ?
לפוסט הזה יש 2 תגובות
וואו, מהמם. אני יכול להעיד על כך שבעמוד הכתיבה שלי באינסטגרם אני תמיד מדבר גם על הקשיים ולא רק על הדברים החיוביים. לחבר את האנשים אליי. אל מה שעובר אצלי בתוך הראש, מה שעובר עליי ועם מה אני מתמודד.
אגב, תמיד רציתי לכתוב בבלוג אבל עדיין לא בטוח שאני יכול לכתוב דברים כאלה. הכתיבה שלי תיאורית בעיקרה. ובבלוג "חוקי הכתיבה" הם מעט שונים (תתי כותרות, לחבר בין נושא לנושא) ואני אוהב שהכתיבה שלי רציפה ולא להתעכב ולערוך לאחר מכן. מה שיוצא יוצא. כל הלב, דרך האצבעות, בהודעה אחת, מול המסך. לעיני הקוראים.
אדם רגשת אותי ותודה רבה על התגובה האותנטית (כהרגלך). אני מתחברת למה שכתבת וגם לעמוד שלך באינסטגרם. אני מאמינה שהכתיבה שלך בסגנון "המה שיוצא יוצא" תעבוד נהדר בבלוג ובכל פלדפורמה. יש מקום לכולם ולדרך שלך, בפרט (:
שמחתי מאוד להכיר.