שמעת שהולך להיות סגר? היא שאלה אותי לפני שבועיים. היא שאלה ואני הפסקתי לנשום במשך כל אותו שבוע. בתשעת החודשים האחרונים אני נמצאת בתהליך של חיפוש עבודה והמשמעות ששוב ניכנס כולנו לסגר שני, פשוט טלטלה אותי ופשוט זה לא היה.
בכל אותם תשעת החודשים האחרונים דחפתי, כיוונתי, חששתי, בטחתי, התכנסתי, הצלחתי!, מצאתי!.
התאכזבתי, סמכתי, חישבתי מסלול מחדש, הייתי פרואקטיבית, קוגניטיבית וסנסטיבית.
השתדלתי, עצרתי, למדתי מטעויות (והיו לא מעט), התבוננתי ולא תמיד אהבתי את מה שראיתי.
קיוויתי, נשברתי, נעזרתי, התייאשתי, התרוממתי וחוזר חלילה.
תשעה חודשים זה הזמן שלוקח לתינוק להתפתח עד שהוא מוכן לצאת מהרחם לאוויר העולם.
בתום הלידה, באותו רגע קסום, מתכנסות כל אותן תחושות כמו אי וודאות, ציפייה, סבלנות ואמונה ומתחבקות יחד בחיבוק ארוך ודביק, כמו שרק חברות טובות שעברו מסע משותף ומלא אבק יכולות להתחבק ולהבין ללא מילים, איזו דרך מטורפת הן חוו יחד.
הסגר הזה שונה מקודמו,
לפחות עבורי. בסגר הראשון חשבתי שתוך חודשיים נחזור לשגרה, התרכזתי בללמוד שגרת חיים חדשה וזמנית. אך הפעם ברור לי שמציאות החיים השתנתה לתקופה ארוכה ובלתי מוגבלת, וברור שיש לי שיעורים נוספים להתנסות בהם.
השיעור הראשון – חוסר וודאות,
כי מה לעשות? היא כאן כדי להישאר, וככל הנראה זה מקרה קלאסי של "If you can't beat them, join them". אני בטח לא שונה מרוב האנשים בעולם, אבל אני לא אוהבת חוסר וודאות, אני אוהבת לתכנן, לשים יעדים, להרגיש שאני על הדבר, שאני מחליטה. והנה טורפים לי את הקלפים.
תמיד ששמעתי את צמד המילים "לחיות בכאן ועכשיו", חשבתי שזה סגנון חיים שמאוד הייתי שמחה לסגל לעצמי, אבל לא באמת האמנתי שאצליח ליישם אותו.
עכשיו אני בתחושה שאין ברירה, כלומר יש.. תמיד, אבל כדי לחיות חיים מיטביים ושפויים בתקופה הזו, הגיע הזמן שאתחיל לתרגל את החשיבה הזו, וברוך השם זמן לתרגול בתקופה הקרובה לא יחסר לנו.
השיעור השני מלמד אותי על גמישות,
על ההפתעות שיש בחיים, ועד כמה מהר אני אהיה מסוגלת להתעגל ולהתאים את עצמי למצב חדש (כולל זמן קיטורים וזמן פציעות). אני מאמינה שצריך לתת מקום לרגשות שעולים בנו, לחיובים כמו גם לפחות חיוביים כמו עצב, תסכול וכעס כשמשהו לא מסתדר כמו שחשבנו. אני חושבת שרק אחרי שהרגשות הללו מוצאים את דרכם החוצה, אפשר לעשות שינוי, לזרום ולהתגמש עם המציאות החדשה.
אז ככל הנראה אני אמשיך לנסות ולייצר לעצמי שגרת חיים, מטרות ויעדים, רק חשוב שאקח בחשבון שיהיו בלת"מים, והרבה יותר ממה שהורגלתי אליהם עד היום.
השיעור השלישי מלמד אותי על אפשרויות בחירה,
אחרי שבוע בו הרגשתי בכל הגוף את החרדה מהמצב החדש/ ישן, הבנתי שעדיף להירגע ולקבל את המציאות כפי שהיא, כי ככל שאלמד לקבל את המציאות מבלי להתנגד לה, כך רמת התסכול שלי תפחת.
יחד עם זאת הבנתי שבתוך המסגרת הזו, יש לי אפשרות בחירה. הכנתי רשימה של דברים שנותנים לי אוויר ביום יום וממלאים לי את הצורך בהנאה ומשמעות. תליתי את הרשימה על הקיר, שלא אשכח.
בכלל כאמא לשלוש בנות קטנות שמסתכלות וקולטות אותי הכי מהר בעולם, אני מבינה את האחריות והחובה שיש לי לדאוג לעצמי, שארגיש טוב בכל הרמות ואם ניתן, יותר מחמישים אחוז מהזמן (קל זה לא).
ולבסוף השיעור האחרון "חוק המאמץ המזערי",
החוק מבוסס על תבונת הטבע, שמעצם הוויתו מתפתח מבלי שום התערבות, בקלות וללא כל דאגה ומאמץ.
במילים אחרות, לפעמים נגיע למקום אליו רצינו או היינו אמורים להגיע, ללא שום השתדלות והתאמצות גדולה, כי לפעמים "השביל חכם מאיתנו".
כשאני חושבת על תשעת החודשים האחרונים, על התהליך שאני עוברת תוך כדי חיפוש מקום העבודה, וכשאני מבינה ששוב החיים הוציאו לי קלף "עצור", אין לי ברירה (אחרי הדמעות) להבין שכנראה השביל שלי חכם הרבה יותר ממני.
אני מאחלת לעצמי שבשנה הקרובה שבאה עלינו לטובה, אזכה להתחבק עם הציפייה, חוסר הוודאות, הסבלנות והאמונה שמלוות אותי כבר זמן רב, ואני מבטיחה שכשנתחבק זה יהיה חיבוק נרגש, של חברות טובות שעשו דרך ארוכה שמלאה מלאה באבק יחד.
ולסיום- עיגול,
כשאומרים סגר הקונוטציה הראשונה שעולה לי בראש היא של עיגול. עיגול הוא סגור ומצד שני בעיגול יש תנועה, אחד, שלם, מרכז .
ואולי זה השיעור הגדול ביותר- להתמרכז, להתעגל, להיות שלמים ולהתגלגל עם החיים.
לפוסט הזה יש 2 תגובות
כתבת קסום ומרגש כל כך. את פשוט אור, טבעי כזה, שהשביל, כל שביל, זוהר לאורו.
לירית, ריגשת אותי בכל כך הרבה מובנים (: תודה רבה על התגובה והמילים המלטפות. בכלל לא מובן מאליו ♡