בשנה האחרונה אני מסתכלת בעיניים אחרות על אנשים מבוגרים ממני. משהו בי הרבה יותר מעריך אנשים שעשו דרך. בעיקר אני אוהבת לראות כמה נשים יפות יש מעל לגיל 50. אבל יפות באמת, כאלו שיש להן זר של חכמה מעל הראש, עיניים מדברות ושובל של קילומטראז' משובץ ביהלומי "טעויות" משני צידי הדרך.
לפני כמה שנים לא הייתי רואה את זה בכלל, הייתי חושבת שזו חתיכת מכה לאבד את מעיין הנעורים. רק שבזמן האחרון אני מגלה יופי אחר, שמספר סיפור, שלא מעמיד פנים אלא מסתכל פנימה.
האמת שיותר מהכל אני אוהבת להסתכל על כפות ידיים. פעם מישהי אמרה לי שהיא אוהבת לראות ידיים של נשים מבוגרות, שרואים בהן את הורידים בולטים. זה היה כשהייתי בת 20 בערך, בבריכה של הקיבוץ וחשבתי שהיא איבדה את זה סופית. היום אני מבינה .
לסבתא שלי היו ידיים של אישה שלא אהבה להיות במטבח, אישה שלמדה לבשל רק בגיל שלושים. היו לה ידיים של אישה שבחרה להתחתן בגיל עשרים ושבע ובכך הקדימה את זמנה בכמה שנים. היו לה ידיים של אישה שאהבה את הבית שלה ואין ספק שאת תקופת הקורונה היא הייתה צולחת בקלי קלות.
היא נולדה אי שם ב- 1927 בקובה הרחוקה, להורים ממוצא טורקי ועירקי וכשהיא עלתה לארץ הם גרו במרכז תל אביב. החברים הכי הטובים שלה היו אנשי האליטה של אז "האשכנזים", מה שגרם לה להיות האישה הכי מתובלת שהכרתי בחיי. היה לה קצת מפה וקצת משם ובעיקר היו לה ידיים חכמות. (בחיי שיש דבר כזה).
סבתא שלי לא הייתה מספרת יותר מדי, אבל היא הייתה מקשיבה. לפעמים שהיינו חוזרים מבית הספר, היא הייתה מגיעה משום מקום, מחכה ליד הדלת ומפתיעה אותנו עם שניצלים, אורז וספגטי מנחמים בטעם שעד היום לא טעמתי והרחתי. היא הייתה אשת הקשר והסוד שלי. כשמשהו היה מסתבך, ששברתי את הארון, כשגילחתי לעצמי בטעות את הגבה ובאופן כללי שנתפסתי במעשה קונדס, היא הייתה שם לרכך את אמא שלי (זה לא באמת עזר, אבל תמיד היה שווה לנסות ). לימים היא גם הייתה שם בפרידות ובשיברונות הלב, כשהיא לא מבינה איך התפוח נפל כל כך רחוק מהעץ.
סבתא שלי למדה באוניברסיטה של החיים, במבט אחד היא הייתה יודעת הכל. היה לה מבט של רנטגן כשהיא הייתה מכווצת מעט את העיניים ואז נותנת את משנתה.
הידיים של סבתא שלי היו מקומטות, עדינות וחזקות בכדי לשאת את מסע הבית של כולנו והיו אלה הידיים שלה, שסיפרו לי לאורך השנים את סיפור חייה.
הידיים שלה סיפרו לי כמה חשוב ללכת אחרי הלב, כמה חשוב להיות אדם ישר וטוב, כמה חשוב שאוהב את עצמי והם גם סיפרו לי שבחיים יש משברים אבל אנחנו פה אחד בשביל השנייה ואנחנו זה בעיקר המשפחה.
הידיים שלה סיפרו לי על מסורת, על שמירת השורשים שלנו , הם סיפרו כמה חשוב לזכור תמיד מאיפה באנו ולא לשכוח את אלו שכבר לא איתנו בחיים כי "לא באנו מהקופים". הידיים שלה סיפרו לי שזה בסדר להיות שונה ולא ללכת בתלם כמו כולם והידיים שלה גם סיפרו שיש כל מיני סוגים של אהבות ושלפעמים צריך להתכופף ולהכיל בשביל שהזוגיות תחזיק מעמד לאורך השנים.
שהיא חלתה הידיים שלה סיפרו שהיא לא מוותרת, היא נלחמת, היא תנצח. היא באמת ניצחה.
אחרי שנה, לקראת הסוף הידיים שלה דברו וסיפרו שהיא שלמה, שהיא עייפה, שהיא אוהבת אותי ושהיא צריכה ללכת.
סבתא שלי אולי לא הייתה האישה הכי יפה בעולם, אבל דרכה למדתי שלכל גיל יש את היופי שלו. היום שאני רואה אנשים שכפות הידיים שלהם מעוטרים בורידים בולטים מעשייה, ידיים שחלקן מקומטות מכמות הפעמים שהם נגעו בחיים, היום שאני מסתכלת על אנשים שעשו דרך, שחוו משברים, שהשלימו עם עצמם, היום אני רואה כמה האנשים האלו יפים. אבל באמת.
בחמש הדקות שנותרו לי לפני גיל 40 אני מבינה שאולי לא אהיה יפה כמו פעם, אבל כנראה שאהיה חכמה יותר , מודעת יותר ועם קצת מזל הכי יפה בעיני עצמי, שזה הכי חשוב לא?.
