חברה שלי ואני

אתמול נפגשנו . היא ואני חברות מאז הטיול הגדול , כלומר היא טיילה שנה בהודו ונפאל ואני טיילתי בהודו שלושה חודשים . המפגש הראשון שלנו היה בצפון הודו בLeh , אי שם גבוה גבוה איפה שכמעט נוגעים בעננים . 

אני זוכרת את המפגש הזה, את השביל בדרך לשם, את הזווית של השמש ואת מה שחשבתי שראיתי אותה. היינו חלק מחבורת מטיילים שנקלעו למקום בשם "הבית היהודי" ונשארנו כמה שבועות כי היה לנו חיבור מיוחד למקום, לאמת ולקסם שהיה שם .

היא ואני גרנו יחד באותו חדר , מוקפות ספרונים קטנים של שירה עברית , מוקפות בטבע ובגג אחד שאפשר היה לדבר ממנו בשקט ולמצוא בו את עצמך . היינו לדעתי בסה"כ שלושה שבועות יחד, אולי פחות אבל החיבור היה כל כך חזק עם התחלה שמזכירה רומן רב מכר בתרגום לכמה שפות .

אני חזרתי לארץ לסיים את לימודי התואר הראשון, היא המשיכה במסע בעוד כמה חודשים טובים. היא חזרה לחיפה, אני עברתי לתל אביב. אני התחלתי לעבוד בעבודות של "גדולים" , היא התחילה ללמוד עיצוב. דיברנו מידי פעם ונפגשנו עוד פחות ואני באמת לא זוכרת איך הצלחנו לשמור על קשר שהתחיל מחברות שהבסיס שלה נשען על שלושה שבועות יחד.

היא הייתה הראשונה שלימדה אותי על חברות ואהבה ללא תנאי, היא אולי לא תסכים איתי (ומאמי אני מפרגנת לך) אבל בתחושה שלי המון שנים הייתי אני זו שהתקשרה, זו שיזמה פגישות, זו ששמרה על הקשר בחרדת קודש של ממש. אולי כי המחיר של להפסיד את החברות "על למה לא התקשרת ?" היה גבוה מדי. 

היא הייתה בזוגיות ארוכת שנים, שאני עוד חרשתי את השדות של שדרות רוטשילד לאורכם ולרוחבם. היא התחתנה שאני רק התחלתי לצאת עם אופי'. היא ילדה את הילד הראשון והמהמם שלה שאני והוא סוף סוף עברנו לגור יחד . אומנם בפלורנטין אבל המטרה קידשה את האמצעים.

כשילדתי את התאומות היא כבר הייתה בהריון שני ומאז משהו הסתנכרן בחברות ובחיים שלנו.  האמהות , הזוגיות והאהבה האין סופית שלנו לבירה. ליין. לערק (שהיא שותה) ולג'ין וטוניק (שהיא הכירה לי), לכנות , לרגשות, לקיטורים מכל הלב ובלי טיפת ניסיון להתנצל ואפילו להפך, הפכו אותה למי שהיא עבורי.

אני חושבת שרק שהפכתי להיות אמא הבנתי עד כמה אני אוהבת את החברות שלי, אלו שמכירות אותי שנים, אלו כשניפגש זה יהיה כמו להיות בתוך נעלי בית. כי כמה שהבן זוג יהיה מקסים ואוהב, יש מקומות בתוכי שרק חברה תוכל להבין. להבין באמת ולומר לי בדיוק את מה שאני רוצה לשמוע. או בדיוק את מה שיעצבן אותי ואני צריכה לשמוע.  חברה טובה תדע לעטוף לך את זה כל כך יפה, שזה ירד לך בגרון בסבבה. או שלא… אבל זה יעבור בשלום (לפחות ברוב המקרים).

אתמול קבענו להיפגש

הייתי כל כך עייפה לנסוע לתל אביב. תוך 40 דקות היא הגיעה למושב לאחד המקומות הכי יפים באזור שלנו שיש לו חממה ענקית , שקיעה מדהימה ופוד טראק בכניסה. עוד לפני שהגעתי היא קנתה לנו בירה. באמת חברה טובה.

ישבנו על גזע עץ, מדברות, השמש שקעה לנו על הפנים, מישהו הדליק מדורה וחבורה של אנשים ישבו באוויר הפתוח במשהו שהיה נראה כמו אירוע פרטי.  מישהו ניגן, מישהו העביר שיעור קצר של 'ימימה' ומישהי דיברה על ההזדמנויות שתקופת הקורונה מביאה.

משפט אחד במפגש הזה תפס אותי ואני אצטט את המשפט מבלי לדעת איך קוראים לאיש שאמר אותו "זו תקופה שיש בה המון חוסר וודאות, כמי שעובד המון שנים בעבודה שכל כולה חוסר וודאות, אני יכול להגיד לכם שבחוסר וודאות יש המון בחירה ומקום לשאול מה אני רוצה לעשות?". 

צודק. הנה אנחנו.

אחת יודעת לאן היא עוברת בעוד חודשיים ולא בטוחה איך יהיה, השנייה מחפשת בית מחוץ לתל אביב, אחרי כמעט שני עשורים במרכז. שתינו מחפשות את התפקיד הבא שלנו, שתינו רוצות להיות בעשייה ומשמעות ושתינו גם יודעות שיהיה בסדר, הרבה יותר מבסדר.  רק לפעמים ויותר מתמיד בתקופת הקורונה, עולים הספקות וסימני שאלה. 

ואולי זה קצת כמו פעם

בטיול הגדול ההוא, אחרי שמיצינו את דרמסלה וחשבנו לאן עכשיו בא לנו לטייל? לדרום או לצפון? .  ואולי בדיוק כמו אז, אנחנו צריכות ללמוד ליהנות מחוסר הוודאות הזו שפעם כל כך הערצנו. ואולי בדיוק כמו אז אנחנו צריכות לסמוך על החיים שנגיע בול למקום הנכון שמחכה לנו, רק עם בן זוג, ילדים וחברות טובות .

אתמול בערב נפגשנו וזה הרגיש בול כמו אז בפעם הראשונה שראיתי אותה וחשבתי כמה שהיא יפה.

היא עדיין יפה.  אני אוהבת אותך.