עניין של זוויות

היא חלק מפסקול הנעורים שלי. הייתי שרה את השירים שלה בכזו התכווננות, רואה אותה באופן קבוע בסדרה 'עניין של זמן' ומדמיינת שאני חלק מאותה חבורה בלתי נשכחת.

בסביבות גיל 25 הגדלתי לעשות והחלטתי שאני רוצה שהיא תקרא שירים שכתבתי, אז כמו ילדה חכמה ונועזת שלחתי לדנה ברגר את השירים שלי בתוך מעטפה בדואר ומכוון שלא היה לי שמץ של מושג מה הכתובת שלה שלחתי אותו ככה, רק עם השם שלה בלי לרשום את הכתובת… וכן,  האמנתי שזה יגיע אליה וכן התרגשתי והייתי מאוד גאה בעצמי.

בתקופה שגרתי בתל אביב, רשמתי המון המון שירים, לא רק אבל בעיקר. היה לי הרבה על מה לכתוב ובדרך כלל זה היה על מה שלא היה לי. אהבה. הייתי מכורה לאדרנלין, להרפתקאות ולהתרסקות באמצע ובסוף. אפשר לומר שעשיתי דרך ארוכה מאוד עד שפגשתי את הזוגיות האמיתית שלי בגיל 31.  אני קוראת לה זוגיות אמיתית כי הרבה דמעות שטפו את רחובות תל אביב, הרבה מערכות יחסים, הרבה 'כמעטים' והרבה מפגשים בכורסה שאני הכי אוהבת בעולם אצל המטפלת שלי.

דנה ברגר היא זמרת, יוצרת, שחקנית והיא גם מעבירה סדנאות כתיבה אבל חוץ מכל הדברים הללו היא השתתפה במפגש מעניין בFunzing בשם "איך לשנות את הזווית ? (ביצירה ובחיים)".

אני יושבת מרותקת וברגע שהיא מספרת על "היצירה והיצר" והחיבור הבלתי נמנע בין השתיים, ברגע שהיא מדברת על ההשראה שלה לכתיבת שירים שהגיעה תמיד מהתאהבויות, ברגע שהיא אומרת "הדלק שלי לכתיבה תמיד היה מתוך הריק, הגעגוע, הכמיהה" אני דרוכה, משתתקת, מחייכת ויודעת שהיא מדברת לאוזניים וללב שלי.

דנה משתפת שאחרי שהיא התחתנה ונולדו לה הבנות, היא לא כתבה במשך עשר שנים ומה שעזר לה "ושיחרר" אותה זה שהיא התחילה להעביר סדנאות כתיבה, בהן היא לימדה את התלמידים שלה איך אפשר לכתוב גם מתוך זווית הסתכלות אחרת, שהיא לא שלנו והכוונה היא להיכנס לתוך דמות שהיא לא 'אני' ולכתוב מהעיניים שלה בגוף ראשון.

"למדתי לכתוב ממקומות אחרים, לא עוד מתוך אותה נערה מתבגרת…, אני במקום אחר בחיים, אין לי יותר את הדלקות האלו של התחלות חדשות, בחרתי להיות אשת איש ואני שם".

אני מתרגשת לשמוע את המשפט הזה, יש בו כל כך הרבה. זה גורם לי לתהות אם הסיבה לכך שאני כמעט לא כותבת שירים בשנים האחרונות, קשורה לעובדה שזה לא שאין לי מה לכתוב מתוך 'הזווית שלי' כי הכל נפלא… אלא כי זה יותר קשור לכך שאני חוששת מהמילים בהם אבחר, שעלולות להיקרא אחרת ממה שהתכוונתי ואולי לגרום כאב לאנשים שאני הכי אוהבת בעולם.

ואולי פשוט 'כאשת איש' וכאמא לילדים, לא נעים לי לכתוב את כל הקישקס שלי החוצה, כי הם או מישהו יכולים לראות את זה ולא להבין שבכתיבה ובעיקר בכתיבת שירים, אני מרשה לעצמי לשחק כמה שאני רוצה בחצר האחורית שבראש שלי.

"יוצר, זכותו וחובתו לעשות סלט, להכניס ליצירה שלו את אותם דברים שמטרידים ומפחידים אותו, החלומות שלו וההשראה שלו"

דנה אומרת ומוסיפה שגם אם נכתוב שיר שהוא לא עלינו, תמיד יהיו בו חלקים מאיתנו, כי אנחנו אלו שבסופו של דבר כותבים את הטקסט.

אני לוקחת את המשפט הזה, נצמדת, מחבקת, נשענת עליו ומבינה שזה לא משנה מאיזו זווית אני אבחר לכתוב, ואיזה 'סלט' יצא לי, הכי חשוב שאני אכתוב. למגירה. לבלוג.. העיקר לכתוב ואם אפשר באומץ, מבלי להסתכל לאחור.

" איך לשנות את הזווית ? (ביצירה ובחיים) " מתוך דף ההרצאות ב- 'Funzing' .